משבר המימון בענף התשתיות: כיצד עלויות הריבית המכפילות מאיימות על יציבות הקבלנים

המפץ הפיננסי בדוחות הקבלנים: כשהמימון הופך למוות

פרסום הדוחות הכספיים של חברות התשתיות הגדולות בישראל חושף תמונה מדאיגה ומאיימת על יציבות הענף כולו. חברות שנחשבות לסלעי אבן בבנייה הארצית מדווחות על ירידות חדות ברווחיות ואף על הפסדים גולמיים, תופעה שמעידה על תזוזה מבנית במודל העסקי. דניה סיבוס, למשל, סיכמה את שנת 2025 עם הפסד גולמי של 3.6 מיליון שקל במגזר התשתיות, נתון שהדהים רבים בשוק ההון בשל הגודל והיציבות של הקבוצה. הסיבה העיקרית להידרדרות זו אינה קשורה בהכרח ליכולת הביצוע ההנדסית או לניהול הפרויקטים בשטח, אלא נובעת באופן ישיר מהסחף הכלכלי ומהעלייה הדרמטית בעלויות המימון. הריבית הגבוהה במשק, המלווה את המדיניות המוניטרית של בנק ישראל במאבק באינפלציה, הפכה לגורם מכריע שמכרסם את השוליים הדקים של הקבלנים עד שדבר לא נותר מהם. בעוד שהציבור והמשקיעים עוקבים בדרך כלל אחרי היקף ההכנסות וההזמנות החדשות, הרי שבשטח התשתיות סיפור ההצלחה נכתב בפועל בשורת הרווח הנקי, ושם התמונה השתנתה לחלוטין.

הבעיה המרכזית מצטברת דרך מנגנון התשלומים המורכב של רשויות התשתיות והמדינה, שלא עודכן בהתאם לתנאי השוק החדשים. קבלני התשתיות נדרשים לממן את הפרויקטים מכיסם הפרטי במשך תקופות ארוכות, במיוחד באזורים שבהם העבודות התעכבו בשל המלחמה או קשיים בירוקרטיים. הזרמת המזומנים השלילית, המחייבת נטילת הלוואות בנקאיות ומשיכת אשראי יקר, הופכת את הפרויקטים למלכודת פיננסית עבור הקבלנים. העלייה במחירי התשומות, כגון אספלט, בטון ומוצרי דלק, בשילוב עם העלייה בשכר העבודה הנדרש על מנת למשוך עובדים לאתרים בפריפריה או באזורי לחימה, מוסיפה שכבה נוספת של לחץ על המאזנים. חברות גדולות יכולות אולי לעמוד בפני הסערה הזו למשך תקופה מסוימת תודות לעתודות מזומנים או לגישה לשווקי הון גדולים יותר, אך עבור הקבלנים הקטנים והבינוניים המצב הוא קריטי בהחלט. כ-30% מהחברות בענף נעלמו בעשור האחרון, והנתונים העדכניים מצביעים על כך שהמגמה הזו מאיצה ומציבה בסכנה את המגוון והתחרותיות בשוק התשתיות הישראלי.

מנגנון "שוטף פלוס 85": כשהמדינה מכפילה את העלויות

בלב המשבר עומד מנגנון התמחור והתשלום "שוטף פלוס 85", שנועד בעבר להתאים את התשלומים לקבלנים בהתאם לשינויים במדד המחירים לצרכן, אך הפך לרוע הכרחי בסביבה הכלכלית הנוכחית. המנגנון, שמשמש ברוב פרויקטי התשתית הממשלתיים והעירוניים, מבטיח לקבלן תשלום עבור עבודתו בשיעור של 85% מהסכום המעודכן במדד, כאשר 15% הנותרים מוחזקים כביטחון ומשולמיר רק לאחר השלמת הפרויקט וקבלתו סופית. בתקופות של ריבית נמוכה ואינפלציה מבוקרת, הפער הזה היה נסבל, אלא שכיום, כאשר הריבית הבנקאית עומדת על שיעורים גבוהים, החזקת הפער הזה הופכת למס כבד על הקבלנים. הם נאלצים לממן את ה-15% הללו, ולעיתים אף את השארית מתוך הון עצמי או אשראי בנקאי יקר, מבלי שקיבלו תמורה עבור כספים אלו בזמן אמת. התוצאה היא שעלויות המימון של הקבלנים מכפילות את עצמן ואוכלות את הרווח המתוכנן של הפרויקט עוד לפני שהוא הושלם.

המצב מחמיר עוד יותר כאשר לוקחים בחשבון את העיכובים הרגילים באישורי תשלומים, שינויים בהיקף העבודות ותהליכים בירוקרטיים ארוכים הכרוכים בחתימת נספחים והסכמים משלימים. במקרים רבים, הזמן שחלף מהתחלת הביצוע ועד לקבלת התשלום המלא עבורו מתארך לשנים, ובמהלך תקופה זו הקבלן נושא בנטל המימון המלא. בתנאים של ריבית גבוהה, עלות האשראי יכולה להגיע לאחוזים בודדים מסך ההכנסות, דבר שמשאיר לקבלן שולי רווח זעירים בלבד ולעיתים אפסיים. המדינה, מצדה, נהנית ממנגנון זה שכן היא משלמת פחות במונחים נומינליים בסופו של דבר, אך היא מתעלמת מהעובדה שהיא למעשה מעבירה את העלות האמיתית של המימון לקבלנים הפרטיים. מצב זה יוצר עיוות משמעותי בשוק, שכן רק חברות עם גישה למימון זול יחסית או עם הון עצמי עצום יכולות להרשות לעצמן להשתתף במכרזים הגדולים, בעוד שהקטנים נדחקים החוצה או נכנסים לסכנת קריסה פיננסית.

המאבק להישרדות: מקרים קיצוניים והשלכות על השוק

ההשלכות של משבר המימון אינן נשארות רק בדפי הדוחות הכספיים, אלא הופכות למציאות מוחשית וכואבת עבור עשרות חברות ומאות עובדים. באזור הצפון, למשל, ניתן לראות דוגמה בולטת למצב החירום בחברות המשפחתיות והקטנות יותר. בית המשפט המחוזי בחיפה נאלץ להוציא צו עיכוב הליכים והגנה מפני נושים לשתי חברות המתמחות בפיתוח וסלילת כבישים, שבבעלותו של קבלן התשתיות מהדי אבו מוך. חובותיה של הקבוצה נאמדו בלמעלה מחצי מיליארד שקל, סכום שנצבר במהלך ביצוע פרויקטים גדולים וחשובים, ובהם עבודות על מסילות הרכבת הקלה וסלילת כביש עוקף עפולה. המקרה של אבו מוך מדגיש בצורה קיצונית את הסכנה הטמונה במנגנון התשלומים הנוכחי; גם כאשר הקבלן מבצע עבודה בסטנדרטים גבוהים ומשרת צרכים לאומיים, הוא אינו מצליח לשרוד את הלחץ הפיננסי המופעל עליו. בקשה להקפאת הליכים היא למעשה צעד אחרון לפני פשיטת רגל, והיא מעידה על כך שהגירעון המצטבר הפך לבלתי נשלט.

התמוטטות כזו אינה פוגעת רק בבעלי החברה ובבעלי המניות, אלא יש לה השלכות רחבות על המשק כולו. כאשר קבלן מתמוטט, פרויקטים שלמים עלולים להיעצר באמצע, מה שיוצר עיכובים נוספים ועלויות נוספות למדינה ולציבור. בנוסף, קבלני משנה וספקים קטנים יותר, המעסיקים לעיתים עשרות ומאות עובדים, נשארים עם חובות בלתי גבויים, מה שמוביל לתגובת שרשרת של קשיים פיננסיים במגזר העסקי. בשוק ההון, המשקיעים מגיבים ברגישות יתר לחדשות מסוג זה, וכבר ניתן לראות ירידות חדות במניות של חברות תשתיות שנחשדות כחשופות לסיכון דומה. מנגד, חברות שהצליחו לחזק את המאזנים שלהן ולהוריד את החוב, כמו אוליצקי, נמצאות כיום בתהליכי גיוס הון והנפקה כדי לנצל את ההזדמנויות שעדיין קיימות בשוק. החברה מתכננת לגייס כ-200 מיליון שקל לפי שווי חברה של 800 מיליון שקל, צעד המצביע על אמון מסוים ביכולת ההתאוששות של הענף לטווח הארוך, אך גם על ההבנה שללא הון עצמי מספיק, אי אפשר להמשיך לפעול בסביבה הכלכלית הנוכחית.

החיפוש אחר הפתרון: האם ירידת הריבית תציל את המצב?

בשבועות האחרונים ניכרת התעניינות גוברת של המשקיעים במניות התשתיות, וזאת בעקבות הציפיות בשוק לירידה בריבית הבנקאית בקרוב. מניות כמו אשטרום ושיכון ובינוי קפצו בעשרות אחוזים בתגובה לחדשות על הורדות ריבית צפויות ועל תקוות לסיום הלחימה וחזרה לשגרה. ההיגיון מאחורי זינוק זה הוא שירידה בריבית תפחית את עלויות המימון של הקבלנים ותאפשר להם להרוויח שוב מהפרויקטים. אכן, ירידה של אחוז אחד או שניים בריבית יכולה לחסוך לקבלן גדול מיליוני שקלים בשנה, סכום שעשוי להפוך פרויקט דחוי לרווחי. עם זאת, אנליסטים ואנשי מקצוע בתחום מזהירים מפני אופטימיות יתר ומדגישים כי ירידה בריבית לבדה לא תפתור את הבעיות המבניות של הענף. המנגנונים הבירוקרטיים, העיכובים בתשלומים והשחיקה בהיקף העבודה עקב מחסור בכוח אדם מקצועי הם בעיות שאינן תלויות רק בגובה הריבית.

הבנקים בישראל, שמהווים את המקור העיקרי למימון הפרויקטים, נותרים זהירים ביחסם לענף התשתיות וממשיכים לדרוש ערבויות מוגברות וריבית סיכון גבוהה יותר מקבלנים שאינם נחשבים לחזקים במיוחד. זהירות זו מקשה עוד יותר על הקבלנים הקטנים להשיג מימון, וגורמת לריכוזיות בשוק, שבו רק הענקים מצליחים לשרוד ולגדול. כדי להבטיח את המשך קידומן של תוכניות התשתיות הלאומיות, כמו המטרו בגוש דן או פרויקטי התחבורה הציבורית, נדרשת מחשבה מחדש על דרכי התשלום וחלוקת הסיכונים בין המדינה לקבלנים. ללא שינוי בפרדיגמה, המדינה מסתכנת במצב שבו היא תיאלץ להזמין מכרזים שוב ושוב עקב נפילת קבלנים, מה שייקר עוד יותר לקופת הציבור בסופו של דבר. הפתרון עשוי להיות במעבר לדגמי שותפות ציבורית-פרטית (PPP) אחרים או בעדכון מנגנוני השוטף פלוס 85 כך שיכללו רכיב של מימון שוויוני יותר, אך כרגע השיח על כך עדיין בראשיתו והקבלנים נאלצים להתמודד עם המציאות הקשה כפי שהיא.

המצוקה בצפון והאיום על פרויקטים לאומיים

המצב בפריפריה ובמיוחד באזור הצפון מדגיש את הפגיעות המיוחדת של אזורים אלו במצב הכלכלי הנוכחי. חברות מהצפון, שרבות מהן משפחתיות, סובלות לא רק מהעלאת הריבית אלא גם מהיעדרות של עובדים שגויסו למילואים ומהצורך להשקיע באמצעי ביטחון וביטוח מיוחדים עבור עובדים באזורי סיכון. המקרה של מהדי אבו מוך הוא דוגמה בולטת, אך הוא אינו היחיד; קבלנים רבים מדווחים על קשיים בגיוס הון עבודה עקב הסיכון הביטחוני והעלאת עלויות הביטוח. המדינה מנסה לעודד פיתוח תשתיות באזורים אלו כחלק מהאסטרטגיה הלאומית לחיזוק הפריפריה, אך אם הקבלנים המקומיים לא יוכלו לשרוד כלכלית, הפרויקטים הללו יידרשו להיות מבוצעים על ידי חברות מחוץ לאזור, מה שיעלה את העלויות ויפחית את התרומה למשק המקומי.

בנוסף, היעדרם של קבלנים מקומיים חזקים פוגע ביכולת של הרשויות המקומיות לתחזק את התשתיות הקיימות. בעיירות ויישובים ערביים בצפון, למשל, קיימת תוכנית ארצית לשיפור תשתיות התחבורה, אך היא נתקעה בשל מחלוקות תקציביות וחוסר יכולת של הקבלנים להתחייב למחירים קבועים בתנאי אי-ודאות כלכלית כל כך גבוהה. התוצאה היא שהתושבים ממשיכים לסבול מתשתיות לקויות ומסוכנות, והמדינה מפספסת הזדמנויות לצמצום פערים חברתיים. האתגר המרכזי כעת הוא למצוא דרכים לספק רשת ביטחון פיננסי לקבלנים הפועלים באזורים מועדים לסיכון, בין אם דרך ערבויות ממשלתיות מוגדלות או דרך שינוי בתנאי המכרזים שיאפשרו העברת חלק מהסיכון הביטחוני והכלכלי חזרה לידי המזמין. ללא כך, פיתוח התשתיות בפריפריה עלול להיעצר לחלוטין, מה שישליך לרעה על הכלכלה הישראלית כולה ועל היכולת לקלוט אוכלוסייה חדשה באזורים אלו.