בין רשתות סלולר לתור לחשמל: הצווארים הבקבוקיים שמעכבים את תשתיות המשק

שלושה מהלכים שנחשפו בימים האחרונים מציירים תמונה מסונכרנת מפתיעה של מצב התשתיות במשק הישראלי: משרד התקשורת מציע לחייב את חברות הסלולר ברציפות קליטה כמעט מושלמת בכבישים ובמסילות הרכבת, רשות החשמל נערכת להכרעה בתור ענק של חוות שרתים המבקשות להתחבר לרשת, ובין לבין מתגלה כי החלק המיועד לתשתיות בתוכנית שיקום הצפון – כ-600 מיליון שקל – עדיין תקוע על הנייר. שלושת הסיפורים, שפורסמו בכלכליסט, בביזפורטל ובגלובס, מעידים על אותה תופעה בסיסית: הביקוש לתשתיות במשק מזנק מהר מיכולת התכנון, הרגולציה והביצוע לספק אותו.

אינטרנט ברכבת: המהלך של משרד התקשורת

לפי דיווח של עומר כבירה בכלכליסט, משרד התקשורת מקדם תזכיר הצעה שנועדה לגרום לחברות הסלולר להבטיח רציפות קליטה גם בנסיעה. המסגרת המוצעת קובעת כי בכל מקטע של 20 קילומטרים לאורך כבישים ומסילות לא יצטברו יותר מ-200 מטרים ללא כיסוי – דרישה שבפועל מחייבת את המפעילות להציב אנטנות ותשתיות קליטה גם בקטעים פחות מרווחים, לרבות קטעי הרכבת הכבדה והקלה שסבלו שנים ארוכות מקליטה מקוטעת. במקביל מתכוון המשרד להחמיר את הרף המותר לשיחות חסומות או נופלות מ-2% ל-1% בכל שעה, מדד שמשמש אינדיקטור מרכזי לאיכות הרשת.

המשמעות הכלכלית של ההחלטה אינה שולית. הצבת תשתיות קליטה לאורך אלפי קילומטרים של דרכים ומסילות מחייבת השקעת הון של המפעילות, לרבות הסדרי קרקע, אישורים סטטוטוריים וקישוריות סיבים. עבור הצרכן, מדובר בשיפור מוחשי בחיי היומיום: נוסעי הרכבת והמטרו יוכלו לעבוד ולהתקשר בצורה רציפה, ונהגים בכבישים הבין־עירוניים יחוו פחות ניתוקים. אך עבור המפעילות מדובר בעלות שתיבחן בין רווחיות דקה של רשתות הגישה, ובשוק שבו כבר מושמעות טענות על ריכוזיות ושחיקת מחירים.

הפער בין הסטנדרט הרגולטורי לביצוע בשטח

לא בכדי נבחר דווקא מדד הקליטה בנסיעה. מדידות קיימות מתמקדות בעיקר בנקודות סטטיות – בתים, משרדים ומרכזי בילוי – בעוד שחוויית הנסיעה, שבה עוברים כל יום מאות אלפי ישראלים, נשארת אפורה. התזכיר מעביר את מרכז הכובד לשם, ומחייב את המפעילות להתייחס למקטעי הנסיעה כישות רגולטורית מוגדרת. נותר לראות כיצד ייושם הסטנדרט בפועל: היסטורית, חוזי ההסדרה בישראל נחתמו עם יעדים נדיבים שלא תמיד אוכפו, וחברות התקשורת נאלצו להתמודד גם עם קושי בהצבת אנטנות בשל התנגדויות מקומיות ואישורים מתמשכים מרשויות התכנון.

תור הענק לחשמל: 27 אלף מגה-וואט ממתינים בדלת

בזירה האנרגטית, לפי חשיפה של מירב ארד בביזפורטל, רשות החשמל עומדת מול תור שיא של כ-27 אלף מגה-וואט בבקשות לחיבור חוות שרתים לרשת, כאשר שמונה פרויקטים בלבד מבקשים יחד 5,581 מגה-וואט. הנתון הזה מטלטל את מערכת התכנון, שכן מפת האישורים שהוסדרה עד כה נבנתה מול תור קטן פי שלושה מזה שהתייצב בפתח. ההערכה בשוק היא שכרבע מהבקשות יאושרו, וההחלטה המרכזית צפויה בדצמבר. עד אז, הוויכוח המקצועי על יעד הצריכה של התחום פתוח בין המועצה הלאומית לכלכלה לבין רשות החשמל.

ההקשר הגלובלי מחד והמקומי מאידך מסבירים את הקפיצה. מאמרו של עידן בנימין בדה-מרקר תיאר כיצד מדינת ישראל רוצה להוביל בתחום הבינה המלאכותית אך עדיין לא העריכה כמה חשמל תצטרך לכך. חוות השרתים הן הצינור שדרכו מתורגם ה-AI לביקוש פיזי של חשמל, ומדינות שהקדימו את ישראל בתחום – ובהן אירלנד, שבה תופס המחשוב כ-23% מהחשמל הלאומי – מציגות את סדר הגודל האפשרי. בישראל אושרו עד כה רק כעשירית מהבקשות, והרשויות ניצבות מול דילמה: לאשר חיבורים שיקפיצו את צריכת החשמל הלאומית, או לסנן בקשות ולסכן את הפוטנציאל הכלכלי של התחום.

השפעה ישירה על חברות התשתיות ועל תעריף החשמל

מעבר לפן הטכנולוגי, לתור הזה יש השלכות כלכליות רחבות. חברות ביצוע, חשמל פרטיות וקבלני תשתיות תמסורת עומדים ליהנות מגל של פרויקטים אם ההספקים יאושרו; הוצאות הפיתוח של הרשת, לעומת זאת, עשויות להיות מוטלות בחלקן על משק החשמל ולתרגם להשפעה על תעריף החשמל לצרכן. מוסדיים ישראלים כבר משקיעים בזירה העולמית: מגדל, מור, מיטב וכלל הצטרפו להשקעה בחברת EdgeConneX המפעילה יותר מ-90 חוות שרתים לחברות הענן וה-AI הגדולות בעולם, כפי שחשף נתנאל אריאל בגלובס – עדות להבנה שהערך הכלכלי של הסקטור מזמן אינו תיאורטי.

יחד עם זאת, שחקני השוק מזהירים מפני המינוף הגבוה שמלווה את חוות השרתים ומפני תחרות הולכת וגוברת בתחום. מורנינגסטאר, למשל, הדגישה בניתוח על חברת הענן CoreWeave כי לצד פוטנציאל אפסייד בעקבות הביקוש לתשתיות AI קיימים סיכוני תחרות ומינוף גבוה. בישראל, ההחלטה של רשות החשמל תשמש מעין מסנן שוק: הפרויקטים שיקבלו חיבור יזכו לאישור עסקי בהיקף מיליארדים, ואילו שנדחו ייאלצו לחפש מימון ומיקום מחודשים.

הצפון ממתין: 600 מיליון שקל שתקועים בבירוקרטיה

בין שני הסיפורים הללו, שגם יחד משקפים ביקוש עולה לתשתיות, חושף אסף זגריזק בגלובס דווקא כשל בצד ההיצע. למרות תוכנית הענק לשיקום הצפון, החלק המיועד לתשתיות – 600 מיליון שקל – נשאר על הנייר בשל סחבת מינהלית. רק בשבוע שעבר הגיעה פעימה ראשונה של שחרור תקציב, וזאת בעקבות זעקתו של מנכ"ל נתיבי ישראל על עיכובים בפרויקטים קריטיים. מעקב גלובס השוטף אחרי התוכניות לצפון מתעד פער מתמשך בין הכרזות תקציביות לבין יכולת הרשויות להזרים את הכסף בפועל.

הפער הזה פוגע ישירות באזרחים ביישובי הצפון, שהתשתיות שלהם ניזוקו במלחמה ועדיין ממתינות לשיקום, ובמשק כולו, שכן פרויקטי תשתית מושהים משמעותם גם פרויקטים מושהים של קבלנים, של כוח עבודה ושל צמיחה מקומית. הדבר נוגע במיוחד לענף שכבר נתון בלחץ כפול: ריבית גבוהה ומנגנוני תשלום מדינתיים שמכפילים עלויות מימון, ולפי דותן לוי בכלכליסט, הביאו לירידה של כ-30% במספר חברות התשתיות בעשור האחרון. איחור בהזרמת תקציבים לפרויקטים מאושרים עלול להעמיק את שבר זה.

התמונה המשולבת של שלושת הסיפורים מדגימה שהצוואר הבקבוקי של ענף התשתיות בישראל עבר מהבטון אל שולחנות התכנון. מספיקה ביקוש לקליטה סלולרית במסילות, לחשמל לחוות שרתים ולתקציבים לשיקום הצפון – אך הכלים המוסדיים להנפקת אישורים, לתאם קרקעות ולהזרים כספים פועלים בקצב איטי יותר. עד שהרגולטורים, הרשויות והמשרדים יסונכרנו ביניהם, ימשיך הפער בין הבטחות התשתיות של המשק לבין מה שבאמת קורה בשטח.

מה צריך לקרות כדי שהפער ייסגר

בכירי הענף, ובהם מנהלים שהתבטאו בפורומים מקצועיים בחודשים האחרונים, מצביעים על שלושה תנאים מרכזיים: תכנון כוח אדם הנדסי ארוך טווח, יעדים אנרגטיים ברורים ומחייבים, ומנגנוני הזרמת תקציב אוטומטיים לפרויקטים מאושרים. בלעדיהם, גם הפרויקטים הגדולים ביותר – רשת החשמל של העתיד, רשתות התקשורת הבאות ושיקום הפריפריה – עלולים להיתקע באותם צווארים בקבוקיים שהשבוע שוב נחשפו בכלי התקשורת הכלכליים.