משבר התזרים וחזרת ההונפקות: דוחות התשתיות חושפים את העלות האמיתית של המלחמה

פרסום הדוחות הכספיים של קבוצת דניה סיבוס לשנת 2025 מסמן רגע של אמת מרה בענף התשתיות הישראלי, כשהחברה, הנחשבת לאחת החזקות והיציבות במשק, חושפת נזקי לוואי משמעותיים של המלחמה על הרווחיות. על אף שהכנסות הקבוצה צמחו בשיעור של כשמונה אחוזים והגיעו לסכום מרשים של 6.5 מיליארד שקל, התמונה במגזר התשתיות היא שונה לחלוטין ומצביעה על הפסד גולמי של 3.6 מיליון שקל. ההפסד הזה אינו תוצאה של ירידה בהיקף הפעילות, אלא ביטוי ישיר לקפיצה הדרמטית בעלויות התשומות, הכוללות עלייה במחירי הברזל, המלט והעבודה, שנגרמה כתוצאה מהעלאות מיסים והפרעות באספקה בתקופת הלחימה. עם זאת, הגורם המרכזי שפגע בתוצאות הוא מבנה התשלומים הדחויים של המדינה לקבלני התשתית, שהופך עלויות מימון שהיו אמורות להיות זניחות לפריט משמעותי בהוצאות החברות.

מנגנון התשלומים הדחויים, שנועד בעבר לאפשר למדינה לנהל את תזרימי המזומנים שלה, הפך בשנה האחרונה למקור חנק כלכלי עבור חברות הביצוע, שנאלצות לממן את עלויות הפרויקטים מכיסן הן במשך חודשים ארוכים עד לקבלת התשלום מהמדינה. במצב שבו הריבית במשק עדיין גבוהה והעלויות המימוניות מכבידות, כל עיכוב בתשלום מהמדינה מונכס באופן כמעט כפול, ואת ההפסד הזה נושאות החברות הציבוריות במלואו. לדניה סיבוס, בזכות גודלה ומגוון הפעילויות שלה, ההפסד הזה מהווה מכה בכנף שניתן להתאושש ממנה, אך עבור קבלני משנה וחברות קטנות יותר, מצב זה עלול להיות מכת מחץ ממנה לא תהיה דרך חזרה. גורמים בענף מזהירים כי אם המדינה לא תשנה את מדיניות התשלומים ולא תכיר באחריותה לעליית העלויות בשל המלחמה, נראה בקרוב גל פשיטות רגל וסגירת עסקים קטנים, מה שיפגע ביכולת של המשק כולו להתמודד עם פרויקטי התשתית הלאומיים הדרושים.

חזרה אל המגרש: אוליצקי והמירוץ אחר הון בבורסה

בד בבד עם הדיווחים המאתגרים על הרווחיות בענף, שוק ההון הישראלי עד לראיית אותות של התאוששות ואופטימיות מחודשת, שהתבטאו בהכרזה על כוונתה של קבוצת אוליצקי לחזור ולהיסחר בבורסה בתל אביב לאחר היעדרות של 23 שנה. החברה, הנמצאת בשליטת משפחת אוליצקי, מתכננת לגייס כ-200 מיליון שקל לפי שווי חברה של כ-800 מיליון שקל, במהלך שמתוכנן להתקיים בחודש מאי הקרוב. ההחלטה לצאת להנפקה ראשונה לציבור מבוססת על הדוחות הכספיים של שנת 2025, ומשקפת את האמונה של הנהלת החברה כי השוק מוכן לשוב ולהשקיע בחברות נדל״ן ותשתיות. הצעת המחיר המשוערת, המניחה שווי שוק נמוך במעט מהשווי ההוגן, נועדה למשוך משקיעים מוסדיים שמחפשים הזדמנויות צמיחה בתחילת מחזור עליית ריביות חדש.

המהלך של אוליצקי אינו יוצא דופן בשור הרחבה יותר של עניין מחודש של המשקיעים במניות התשתיות והבנייה, שרואים בהן כלי השקעה מנוצל שיכול להניב תשואות אטרקטיביות כאשר המשק יצא מתקופת המיתון. הציפיות בשוק לגבי הורדת הריבית בישראל בהתאם למגמות בארצות הברית ובאירופה, בשילוב עם הצורך הברור בשיקום תשתיות שניזוקו במלחמה או שעיכוביהן הואצו, יוצרים קונצנזוס לגבי הפוטנציאל הצמיחה בענף. עם זאת, ההנפקה של אוליצקי תבחן את עומק השוק ואת הרצון האמיתי של המשקיעים לחזור להמר על חברות עם חשיפה לפרויקטים ממשלתיים, במיוחד לאור העיכובים בתשלומים שהודגשו בדוחות של דניה סיבוס. אם ההנפקה תצליח, סביר להניח כי היא תפתח את הפתח למהלכים דומים של חברות פרטיות נוספות שיחפשו הון ציבורי למימון ההתרחבות שלהן.

בעד ונגד תשתיות המחר: המאבק על הרשת והסיבים

צוואר הבקבוק של מהפכת החשמל הסולארי

מעבר לאתגרים הפיננסיים והבירוקרטיים של עולם הבנייה, התשתיות הטכנולוגיות והאנרגטיות של ישראל ניצבות בפני חסמים משמעותיים שעלולים לעכב את יכולת המדינה לצמוח ולהתחדש בעשור הקרוב. אחד הקולות הבולטים בשיח הציבורי בימים האחרונים הוא הביקורת ההולכת וגוברת נגד רשות החשמל וחברת החשמל על אי היכולת של רשת החשמל להתמודד עם הזינוק בביקוש לחיבורי אנרגיה סולארית. לאחר שנים של הזנחה ותכנון לקוי, רשת החשמל בישראל מגלה קושי הולך וגובר לקלוט את ההספק הנוסף המיוצר על ידי מתקנים פרטיים ועסקיים, והופכת לצוואר בקבוק עיקרי במהפכת האנרגיה הירוקה. יזמים בתחום מציינים כי קצב התקדמות הקמת המתקנים הסולאריים מהיר בהרבה מקצב השדרוג והחיזוק של הרשת, מה שיוצר מצב שבו השקעות אדירות נעצרות על המדף.

התוצאה הישירה של תקלה זו היא לא רק עיכוב בהשגת יעדי האנרגיה המתחדשת של המדינה, אלא גם פגיעה בתחרות במשק וביכולת של צרכנים ועסקים להוריד את עלויות החשמל שלהם. ברשות החשמל מודים לפחות חלקית לקיומה של הבעיה ומגדירים את הרשת כמכשול המרכזי היום, אך הפתרונות שהם מציעים דורשים השקעות עתק בתשתיות הולכה ובתחנות משנה שזמן הביצוע שלהן ארוך. בינתיים, הכלכלה הישראלית ממשיכה לצרוך חשמל בקצבים הולכים וגדלים, במיוחד עם עליית הביקוש מצד מרכזי הנתונים ותעשיות ההייטק, והסיכון למחסור בחשמל או לכשלים באספקה הופך למציאות שאי אפשר להתעלם ממנה. מומחי אנרגיה מזהירים כי ללא הקצאת תקציבים דחופה לשדרוג הרשת ופתרון בעיות ההולכה, ישראל עלולה למצוא את עצמה נעוצה במציאות בה היא מייבאת יקר יותר ומזהמת יותר, במקום לנצל את היתרון היחסי שלה בשמש ובטכנולוגיות סולאריות.

הקפאת הגישה המזרחית: כבלי הסיבים התת-ימיים

תשתית קריטית נוספת שנמצאת במרכז הדיון הציבורי היא תחום הסיבים האופטיים התת-ימיים, שנועד להפוך את ישראל לצומת תקשורת אזורית מרכזית בין אירופה לאסיה. בשנתיים האחרונות תוכננו מספר פרויקטים שאפתיים להנחת כבלי תקשורת שיעברו דרך ישראל וממנה לחצי האי ערב ולמדינות המפרץ, במטרה ליצור גשר של זרימת מידע מהיר ואמין. עם זאת, בעקבות פרוץ המלחמה והתגברות האיומים הביטחוניים, ובמקביל לבעיות בירוקרטיות ורגולטוריות מתמשכות, המהלכים להקמת כבלים אלו הוקפאו למעשה. הקפאה זו אינה רק נכסית מבחינה כלכלית, אלא היא גם אסטרטגית, שכן היא מונעת מישראל למצב את עצמה כשחקן מרכזי בגיאו-פוליטיקה של המידע העולמי.

חברות התקשורת והטכנולוגיה בישראל צופות בדאגה כיצד ההזדמנות להפוך את המדינה למרכז נתונים אזורי מתפוגגת, בעוד שמדינות מתחרות באזור מקדמות פרויקטים מקבילים שיעקפו את ישראל. היעדרם של כבלי סיבים נוספים עלול להשאיר את המשק הישראלי תלוי במסלולי תקשורת קיימים שעלולים להיות פגיעים יותר למתקפות סייבר או לנזקים פיזיים, ולמנוע את ירידת מחירי האינטרנט עבור הצרכן הישראלי. גורמים במשרד התקשורת ובמשרד הכלכלה מודעים לפוטנציאל הכלכלי האבוד, אך נראה כי העדיפות הממשלתית כיום נתונה לנושאים ביטחוניים דחופים יותר, על חשבון פיתוח התשתיות האזרחיות לטווח הארוך. יש הטוענים כי ההקפאה בתחום הסיבים היא ביטוי לבעיה רחבה יותר של חוסר היכולת לנהל פרויקטים תשתיתיים גדולים בזמן מלחמה, וכי חזרה לשגרה תדרוש שינוי עמוק בתרבות התכנון והביצוע הלאומית.

המחסור במהנדסים והמשבר הניהולי בחברות המדינה

מתחת לפני השטח של הדוחות הכספיים והפרויקטים הפיזיים, מסתתר משבר הון אנושי וניהולי שמאיים לעכב את קידום תוכניות התשתיות הלאומיות בשנים הקרובות. בכנסים מקצועיים שנערכו לאחרונה עלה באופן חד וברור כי המחסור במהנדסים מוסמכים ובעובדים טכניים מיומנים הפך לאתגר לאומי אסטרטגי שאין להתעלם ממנו. המלחמה, שגרמה לגיוס של אלפי מהנדסים וטכנאים למילואים, חשפה את השסע העמוק שהיה קיים גם קודם לכן בין היצע כוח האדם ההנדסי לבין הביקוש הגובר ממפעלי התשתית הגדולים. מנכ"לי חברות בתחום מצביעים על כך שהקושי לגייס מהנדסים איכותיים לא רק מעלה את עלויות השכר, אלא גם מאריך את משך הביצוע של הפרויקטים ומעלה את הסיכון לתקלות ולליקויי איכות.

במקביל למשבר כוח האדם, נוצר גם משבר ניהולי חמור בחברות המדינה המובילות בתחום התשתיות, כאשר חלק ניכר מהן נותרו ללא מנכ"ל קבוע או הנהלה מסודרת. רכבת ישראל, מקורות, ונת"ע הן רק דוגמאות בולטות לגופים ציבוריים שנמצאים במצב של ניהול זמני או ״הנהלות רפאים״, עקב מאבקי כוח פוליטיים, חוסר הסכמות בוועדות המינויים וחוסר עניין של מועמדים מובילים לכהן בתפקידים אלו בתנאי האי-ודאות הנוכחיים. היעדרה של הנהלה מתפקדת ובעלת חזון ארוך טווח בגופים האחראים על פרויקטים תשתיתיים ענקיים, כמו המטרו בגוש דן או הרכבת הקלה, יוצרת תחושה של חוסר תמיכה וחוסר בהירות לגבי הכיוון האסטרטגי. ללא מנהלים בעלי סמכות ויכולת קבלת החלטות, קשה לקדם רפורמות מבניות, להתמודד עם בעיות תקציביות ולנהל את הממשק המורכב עם קבלני החוץ. התוצאה היא שפרויקטים קריטיים לעתיד המדינה מאבדים תאוצה, והציבור הרחב הוא זה שסופג בסופו של דבר את העלויות בצורת עיכובים, רועש ותשתיות לקויות.