דרהי ורשת 13: המהלך שמערער את שוק התקשורת הישראלי

בלווטניק בחר בדרהי: סוף הדרך לקבוצת ההייטקיסטים

החלטתו של לן בלווטניק לדחות את הצעת קבוצת ההייטקיסטים ולבחור בפטריק דרהי כרוכש של רשת 13 מסמנת נקודת מפנה משמעותית במאבק על השליטה בערוץ החדשות המסחרי. קבוצת ההייטקיסטים, שכללה אנשי הייטק וותיקים בהם דני ינאי ואבי חסון, הציעה מודל בעלות מפוזר שנועד להבטיח עצמאות עריכתית. דרהי, לעומת זאת, מציע רכישה של גוף יחיד שכבר מחזיק בזיכיון של ערוץ 14 דרך חברת רמדיה, ובכך יוצר מציאות שבה בעלים אחד ישלוט בשני ערוצי החדשות המרכזיים בישראל. הבחירה של בלווטניק אינה מקרית, שכן דרהי הציע מחיר גבוה יותר, אך היא מעלה שאלות קשות לגבי המניעים מאחורי העסקה והשפעתה על השוק.

ההיגיון הכלכלי מאחורי החלטת בלווטניק ברור למדי: רשת 13 נקלעה לקשיים פיננסיים מתמשכים, וההוצאות הנובעות מתשלומי הזיכיון לרשות השנייה הופכות את ההמשכיות העסקית לבעייתית. דרהי, כאיש עסקים שבנה את הונו באמצעות רכישות אגרסיביות של חברות תקשורת ברחבי העולם, מביא איתו יכולת מימון שחסרה לבלווטניק עצמו. עם זאת, כפי שצוין בדה-מרקר, ישנו חשש מובהק לפשיטת רגל של רשת 13 אם העסקה לא תצא לפועל, ויתכן שבלווטניק חש כי דרהי הוא הקונה היחיד שיכול להבטיח העברה חלקה של הזיכיון. המסר שנשלח לשוק הוא שבעלי הערוץ מעדיפים יציאה נקייה על פני שמירה על מודל בעלות שמקדם גיוון תקשורתי.

רשות התחרות מתעוררת: הפער בין ההכרזה למציאות הרגולטורית

התגובה המהירה של רשות התחרות להודעה על העסקה חשפה פער משמעותי בין הלך הרוח בקרב הצדדים לבין המציאות הרגולטורית. הרשות הודיעה במפורש כי העסקה טרם הוגשה לבדיקתה, וכי היא מעלה תהיות רציניות לגבי חוקיותה. בישראל קיים חוק שנועד בדיוק למנוע עסקאות מסוג זה, חוק שמונע ריכוזיות יתר בשוק התקשורת ומחייב בדיקה יסודית של כל מהלך שעלול לפגוע בתחרות. העובדה שדרהי כבר מחזיק בזיכיון של ערוץ 14 הופכת את העסקה לרגישה במיוחד, שכן מדובר במצב שבו בעל אחד ישלוט בשני ערוצי החדשות המסחריים היחידים שפועלים מחוץ לתאגיד השידור הציבורי.

המשמעויות של ריכוזיות כזו חורגות הרבה מעבר לשאלה העסקית הגרידא. כאשר בעל אחד שולט בשני ערוצי חדשות מתחרים, נוצר מצב שבו התמריץ להשקיע באיכות התוכן ובעצמאות העריכתית פוחת באופן דרמטי. במקום תחרות על פרסומים ורייטינג, מתקבל מצב של חלוקת שוק שבה שני הערוצים יכולים לתפקד כמעין קרטל מילולי. דה-מרקר ציין כי כשנתניהו וקרעי דיברו על גיוון בתקשורת, הכוונה הייתה להכניס בעלים שיהיו תלויים בממשלה ויפעלו לרצות אותה. הטענה הזו מקבלת משנה תוקף כאשר בוחנים את הקשרים העסקיים והפוליטיים של דרהי, ואת האופן שבו חוק השידורים החדש של קרעי עשוי לפתוח עבורו פתחים רגולטוריים שנחסמו עד כה.

המנגנונים המשפטיים שעשויים לחסום את העסקה

המסגרת המשפטית הקיימת בישראל מציבה מספר מכשולים משמעותיים בפני עסקת דרהי. חוק ההסדרים בתקשורת מונע ריכוזיות יתר, וקובע כי בעל ערוץ אחד לא יכול להחזיק גם בערוץ מתחרה באותו תחום. הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, שהיא הגוף הרגולטורי המוסמך לאשר את העברת הזיכיון, נדרשת לבחון את העסקה מזוויות מרובות ולאשר אותה רק אם לא נמצא בה פגיעה באינטרס הציבורי. ועד עובדי רשת 13 כבר הכריז כי מדובר בעסקה בלתי חוקית, והארגון המייצג את העיתונאים עשוי לפנות לערכאות משפטיות במטרה לעכב אותה. ההתנגדות אינה מוגבלת לעובדי הערוץ בלבד, שכן ארגוני צרכנות וגופים אזרחיים הביעו גם הם חששות מפני פגיעה בחופש העיתונות ובזכות הציבור לקבל מידע מגוון.

חוק השידורים של קרעי: הרקע הרגולטורי שמשנה את כללי המשחק

המהלך של שר התקשורת שלמה קרעי לקדם את חוק השידורים החדש מספק את הרקע הרגולטורי שהופך את עסקת דרהי לאפשרית יותר מכפי שהייתה בעבר. הצעת החוק, שאורכה מעל מאה עמודים, כוללת שורה של מנגנונים שמטרתם לשנות את מאזן הכוחות בשוק התקשורת. היועמשית, אביטל סומפולינסקי, כבר הגדירה את החוק כקיצוני וחריג, וקראה לקיים דיון דחוף בבגץ בנושא. גלובס דיווח כי היועמשית הזהירה מפני סכנה ממשית לתקשורת החופשית, וקבעה כי ההצעה כוללת הסדרים המאפשרים התערבות פוליטית בגופי השידור. עם זאת, ועדת השרים לחקיקה אישרה את ההצעה, והדיונים בכנסת נמשכים למרות ההתנגדות החריפה.

הקשר בין חוק השידורים לעסקת רשת 13 אינו מקרי. החוק מבקש לאסדר מחדש את היחסים בין המדינה לגופי השידור, לרבות הקלות בדרישות לבעלות ושליטה. אם החוק יעבור בגרסתו הנוכחית, ייתכן שהמכשולים הרגולטוריים העומדים בפני דרהי יוסרו או יוחלשו באופן משמעותי. הדבר ייצור תקדים מסוכן בשוק התקשורת הישראלי, שכן הוא יאפשר לבעלי הון לרכוש כלי תקשורת מבלי שהרגולציה תוכל להגן על האינטרס הציבורי. ההשלכות על הצרכן הישראלי הן משמעותיות, שכן הן נוגעות ישירות ליכולת שלו לקבל מידע אמין ומגוון מכלי תקשורת שונים.

המשך החקיקה למרות המצב הביטחוני

אחד ההיבטים הבולטים בסיפור הוא ההמשכיות של החקיקה בתחום התקשורת למרות המצב הביטחוני הרגיש. גלובס דיווח כי יו״ר הכנסת קבע כי לרגל המצב יידונו חוקים דחופים בלבד ורק בהסכמה בין הקואליציה לאופוזיציה, אך ועדת התקשורת המיוחדת של ח״כ דיסטל-אטבריאן חזרה לדיונים בהצעת החוק של קרעי. במקביל, הצעת חוק העוסקת בתקציב תאגיד השידור הציבורי הועברה מוועדת הכלכלה לוועדת הכספים, מהלך שנתפס כניסיון להחליש את הפיקוח על התאגיד. ההתמקדות בחקיקה תקשורתית בעת מלחמה מעלה שאלות לגבי סדרי העדיפויות של הקואליציה, ומחזקת את הטענה שמדובר בניסיון לנצל את ההסחה הציבורית כדי לקדם שינויים מבניים בשוק התקשורת.

ההשפעה על הצרכן: מה קורה כשבעל אחד שולט בשני ערוצים

ההשלכות של ריכוזיות בשוק התקשורת אינן תיאורטיות אלא נוגעות ישירות לחיי היומיום של הצרכן הישראלי. כאשר בעל אחד שולט בשני ערוצי חדשות מתחרים, התמריץ להשקיע בתחקירים, בתכנים איכותיים ובעיתונאות מעמיקה פוחת באופן דרמטי. במקום תחרות על סיפורים בלעדיים ועל זוויות חדשות, מתקבל מצב שבו שני הערוצים יכולים לייצר תוכן דומה ולחלק ביניהם את הפרסומים וההכנסות. הצרכן, שמשלם ישירות או בעקיפין על תוכן התקשורת, מקבל פחות ערך תמורת כספו. נתוני הרייטינג האחרונים, שהראו עלייה חדה בצפייה במהדורות החדשות בעקבות המצב הביטחוני, מדגישים כמה חשובה התקשורת האמינה לציבור הישראלי, וכמה מסוכנת פגיעה באיכותה.

ברמה הכלכלית הרחבה יותר, ריכוזיות בשוק התקשורת פוגעת גם בשוק הפרסום. מפרסמים שמחפשים להגיע לקהל רחב ימצאו עצמם תלויים בבעלים יחיד שיוכל להכתיב תנאים, והתחרות בין הערוצים על מחירי הפרסום תיעלם. הדבר עלול להוביל לעלייה בעלויות הפרסום, שתועברנה בסופו של דבר לצרכן הסופי במחיר המוצרים והשירותים. המודל של דרהי, שהוכיח את עצמו בשווקים אחרים בעולם, מבוסס על יכולת להפיק רווחים מרביים מריכוזיות, אך המודל הזה אינו בהכרח מתאים לשוק הישראלי הקטן והרגיש. הצורך ברגולציה חזקה ואכיפה יעילה הופך לקריטי יותר מתמיד בנקודת זמן זו.